פסק-דין בתיק ת"א 470-07

1.         תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות ניתוח שעברה בעמוד השדרה בשנת 2007 בבית החולים הלל יפה בחדרה. המחלוקת בין הצדדים משתרעת הן על השאלה האם הצוות הרפואי שניתח את התובעת התרשל בעת ביצוע הניתוח, והן בשאלה האם ניתנה הסכמה מדעת של התובעת לביצוע הניתוח.

הרקע

2.         התובעת ילידת 1957, החלה לסבול מכאבי גב כבר בשנת 1979. בתיקה הרפואי ניתן למצוא פניות רבות בתלונות על כאבי גב. במשך השנים ניתנו לתובעת משככי כאבים והומלץ לה לנסות שימוש בחגורה תומכת ולפנות לטיפולי פיזיותרפיה (ראה האמור בחוות דעתו של ד"ר הנדל, ת/1). התובעת אף סבלה מהקרנה לרגליים ובעיקר לרגל שמאל. כמו כן התלוננה על הפרעה במתן שתן.

3.         ביום 30.11.06 פנתה התובעת לבית החולים הלל יפה בחדרה (להלן "בית החולים"). בבדיקה בחדר המיון התלוננה התובעת על כאב בגב תחתון המלווה בחולשה ברגל שמאל. בבדיקת    C.T.נמצא בלט דיסק בחוליות L4-L5, L5-S1. כן אובחן סימן ע"ש לסג חיובי מצד שמאל.

            כעבור כשבועיים הגיעה התובעת לרופא אורתופד בקופת החולים - ד"ר מדלג'. ד"ר מדלג' ציין בבדיקתו כי "ממשיכה לסבול מכאבים בגב תחתון והקרנה לצד שמאל". כן ציין כי "בבדיקה היום חולשה ברגל שמאל אליופסואס" (חולשה בשרירים מכופפי הירך). ד"ר מדלג' הפנה את התובעת שוב לבית החולים.

4.         בבית החולים נבדקה במיון ואושפזה. בבדיקה הקלינית בקבלה נרשם, כי נמצא "שיתוק קשה (1/5) במכופפי ירך" ושיתוק קל (4/5) במישרי ברך שמאל. ביום 15.12.06 בוצעה לתובעת בדיקת C.T. חוזרת ונמצאה היצרות קשה של התעלה הספינאלית בחוליות L1 - L3. בעקבות ממצאים אלו ובדיקה קלינית נוספת, הופנתה התובעת לבדיקת C.T. נוספת ונמצא בלט אחורי בחוליה D8 והיצרות במרווחי החוליות D10-11.

5.         בעקבות ממצאים אלו הומלץ לתובעת לעבור ניתוח לשחרור ההיצרות. התובעת שוחררה לביתה ושבה לבית החולים ביום 10.1.07. ביום 11.1.07 נותחה התובעת על ידי ד"ר פולמן. בניתוח בוצעה פתיחה של התעלה (למינקטומיה אחורית ופסטקטומיה) באזור חוליות D9 עד L3. בניתוח לא נרשמו אירועים חריגים.

            לאחר הניתוח נצפתה החמרה נוירולוגית והופיעו שיתוק ברגל ימין ושיתוק סוגרים. התובעת הועברה לשיקום ואט-אט התגלה שיפור במצבה והיא התאוששה חלקית; חזר כוח וחזרה תחושה חלקית, והיא אף הצליחה ללכת מעט עם הליכון. עם זאת, השיתוק בסוגרים נותר ללא כל שיפור. כיום התובעת מתניידת בכיסא גלגלים ונאלצת להשתמש בקטטר למתן שתן. לטענתה היא אף סובלת ממצוקה נפשית בשל מצבה הפיזי.

התביעה וההליכים

6.         התובעת הגישה את תביעתה לפיצויים, בגין הנזקים שנגרמו לה, כבר ביום 7.5.07. לכתב התביעה לא צורפה כל חוות דעת רפואית, כנדרש על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. רק ביום 1.1.08 צורפה חוות דעת של ד"ר היילברון, מומחה לנוירוכירורגיה. בחוות דעתו מצא ד"ר היילבורן כי נפלו מספר פגמים בטיפול הרפואי שניתן לתובעת. ד"ר היילברון מצא, כי בטרם הניתוח לא בוצעה בדיקת M.R.I ועל כן קשה להעריך האם הייתה פגיעה בחוט השדרה לפני הניתוח. כן ציין כי לא בוצע לפני הניתוח צנתור עורקי ספינאלי, כדי למקם את העורק ע"ש אדמקייביץ' כנדרש בטרם ביצוע ניתוח כזה בעמוד השדרה ועל מנת להימנע מפגיעה בו. המומחה הוסיף, כי במהלך הניתוח היה על הצוות לבצע ניטור של מצב חוט השדרה ולברר אם קיימים סימני פגיעה, על מנת להפסיק את הניתוח אם הדבר נדרש.

            המומחה מטעם התובעת סיכם את חוות דעתו וקבע, כי "הטיפול שקיבלה (התובעת - ר' ס') אינו מגיע, להערכתי, לרף הפרקטיקה המקובלת במרכזים של ניתוחי עמוד שדרה כיום בארץ ובחו"ל". המומחה העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 80%.

7.         התובעים טענו בתביעתם, כי הרופאים התרשלו בביצוע הניתוח. כן נטען כי עובר לניתוח לא ניתן לתובעת ולבני משפחתה הסבר מקיף ומלא על סיכוני הניתוח, ועל כן הסכמתה של התובעת לניתוח לא הייתה "הסכמה מדעת".

            בגין הנזקים הקשים שנגרמו לה, טענה התובעת כי על הנתבעת לפצותה בסכום שהוערך
ב-12,391,000 ש"ח. כן טענה, כי יש לשפות את בעלה בגין הוצאותיו והפסדיו בסך נוסף של 4,604,400 ש"ח.

8.         הנתבעים מצידם כפרו בטענת ההתרשלות וטענו כי לתובעת ובעלה הוסברו כל הסיכונים הסבירים. כן נטען כי מצבה של התובעת היה נדיר וכי אין קשר בין הטיפול הרפואי לסיכון שהתממש. הנתבעים הוסיפו גם, כי מצבה של התובעת גם אלמלא הניתוח היה מתדרדר והיה צפוי שאם לא תנותח תיוותר משותקת.

            הנתבעת הגישה אף חוות דעת רפואית מטעמה של פרופ' י' פלומן. פרופ' פלומן מציין כי התובעת סבלה מהיצרות קיצונית של תעלת השדרה הגבית והמותנית. יתרה מזו, לדבריו, הוא אינו זוכר מקרה כה קיצוני של היצרות. פרופ' פלומן מצא שהצוות הרפואי טיפל בתובעת במומחיות ובמיומנות, ולא מצא כי נפל כל דופי בטיפול הרפואי. עוד ציין כי אלמלא נותחה, צפוי היה כי תיוותר משותקת בפלג הגוף התחתון.

9.         בעקבות חוות דעתו של פרופ' פלומן צירפה התובעת חוות דעת משלימה של ד"ר היילברון, אשר חוזר ומדגיש את האמור בחוות דעתו הראשונה.

10.        לאחר מספר קדמי משפט הושגה הסכמה בדבר מינוי מומחה מטעם בית המשפט, וביום 1.11.09 הוריתי על מינויו של ד"ר גיבשטיין כמומחה מטעם בית המשפט. הואיל והוגשה בקשה לפסילתו, החלטתי ביום 16.11.09 על מינוי של ד"ר הנדל תחתיו.

11.        ד"ר הנדל בדק את התובעת ועיין במסמכים ובחוות הדעת וביום 10.2.10 נתן את חוות דעתו (ת/1). בחוות דעתו מציין ד"ר הנדל כי המקרה של התובעת היה "[...] מקרה נדיר בצורה קיצונית שרוב מנתחי הגב בארץ ובעולם לא פגשו ולא יפגשו במשך קריירה מלאה". עוד קבע כי "האבחון והטיפול היו נכונים לפי סטנדרטים בינלאומיים כפי שמופיע בספרות". המומחה הוסיף, כי "התוצאה הלא טובה אינה נובעת מאבחון וטיפול חסרים אלא מעצם היות המקרה קשה, נדיר ומסובך שתוצאות טיפול בו אינן טובות בכל מקום בעולם".